הרצאה של פרופ' נאוה לויט בן נון שניתנה במסגרת תודעה בריאה. בהרצאה פרופ' נאוה לויט בן-נון בוחנת את יכולתם של תרגולי המיינדפולנס לטפח לא רק רוגע אלא גם חכמה (wisdom), צלילות, חיבור אנושי ותחושת משמעות. היא מתייחסת לחשיבות של מימוש הפוטנציאל הזה דווקא בעידן של טלטלות פוליטיות, חברתיות ומוסריות, המאופיין בהתמודדויות עם בעיות "זדוניות" (wicked problems) — מורכבות, סבוכות ונטולות פתרון פשוט. ההרצאה מציעה כיצד תרגול מיינדפולנס מתקדם יכול לתמוך ביכולת להיות "בבית" בעולם ולפתח תחושת משמעות למרות הקושי במציאות הנוכחית, להתרחק ממנגנוני תעתוע, ולנוע לעבר מצבי חכמה וחיבור. מיועד למי שמכירים את התרגול של המיינדפולנס ומעוניינים להעמיק את ההבנה לגבי פוטנציאל העומק של התרגול. זוהי קריאה "לצאת מהארמון" לדרך של של העמקה וחכמה כדי להיות מבוגרים ממגנטים ומעצימים בעידן הנוכחי של שבר ותיקון.
מאמר לקריאה
אני רוצה לתת מילים ושפה לחוויות שחלקנו חווים בעת הזו, ולהציע שיש בידינו פסיכוטכנולוגיות חזקות מאוד שאנחנו כנראה לא ממצים. זה לא מאמר מבוא. אני מניחה שאתם כבר יודעים מה זה מיינדפולנס.
מערכת העצבים שלנו לא מחפשת שקט
אני אתן לכם את הפואנטה כבר עכשיו, כי סביבה בנוי כל השאר. מערכת העצבים שלנו באמת לא מחפשת שקט ורוגע, והיא גם לא מחפשת חוויות נעימות. מה שהיא מחפשת זה להתקרב למציאות. להעלות את רמת ההתכווננות והסנכרון שלנו איתה, את מה שבאנגלית קוראים לו attunement, להגביר את היכולת לנבא מה יקרה, לצמצם הפתעות, ולהגביר סוכנותיות, כלומר את ההשפעה שלנו על העולם.
וכשמבינים את זה אפשר להבין שבאימוץ שלנו של פסיכוטכנולוגיות מהמזרח, כמו מיינדפולנס, אולי לא הבנו את הפוטנציאל שלהן. הרבה מאיתנו משתמשים בהן כדי להוריד סטרס, להגביר שקט ורוגע ולהרבות חוויות נעימות. אני רוצה להציע שהפוטנציאל האמיתי הוא אחר: היכולת להרגיש בבית במציאות, ללא תנאים. גם אם העולם מורכב, גם אם הוא מתפרק, גם אם יש מלחמות, וגם אם בני אדם עושים זה לזה דברים נוראים.
המוח אינו מחשב. הוא מכונת ניבוי
אחד משינויי הפרדיגמה הגדולים שקרו בחקר המוח הוא ההבנה שהמוח שלנו אינו פועל כמו מחשב. הוא פועל כמו מכונת ניבויים שמנסה כל הזמן לנבא באופן מבוקר את מה שקורה בעולם, ואז לבדוק אם הניבויים נכונים. הסיבה בסיסית: השאלה הגדולה שהמוח מנסה לפתור היא איך אני שורדת בעולם הזה. ולכן הוא לא מחכה שהעולם יגיע אליו ולא רק מגיב אליו באופן פסיבי, אלא מקדים ומנבא מה עומד לקרות, כדי לא להיות מופתע.
הניבויים נשענים על מודלים מנטליים, מפות פנימיות שנבנות מכל הידע שנצבר: הניסיון שלי, מה שקיבלתי מההורים שלי, מהמורים שלי, מהקהילה שלי, מהספרים שקראתי ומהסרטים שראיתי. תינוק יוצא מבטן אמו וכבר אז המפות מתחילות להיבנות סביב מה נעים ומה לא נעים, למה כדאי להתקרב וממה להימנע. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מגלים שהסיפור מסובך יותר, שלפעמים כדי להגיע למשהו טוב צריך לעבור דרך כאב, ושדברים נעימים אינם בהכרח בריאים. והמפות נעשות מתוחכמות יותר. על התשתית הזו יושבים בהמשך האמונות, הדעות, השאיפות, הזיכרונות, הזהויות. הנרטיב של החיים שלנו.
שני עכברים, וסיב אופטי אחד
כדי להמחיש כמה המפות האלה משמעותיות אני מראה סרטון של שני עכברים שנפגשים. אחד מהם עכבר אלפא, והוא מנצח במפגש, כמו שאנחנו מצפים. ואז, בעזרת אופטוגנטיקה, אנחנו מפעילים באמצעות אור נוירונים במוח של העכבר החלש, באזורים שקשורים למודלים המנטליים. ומשהו משתנה.
תחשבו על זה. תמיד היינו בטוחים שעכברי אלפא הם אלפא מפני שהם חזקים פיזית. אבל אם משנים פעילות חשמלית של כמה תאים במוח, וכל הסיפור הזה של כוח ושרירים פתאום לא רלוונטי, אז משהו באופן שבו העכבר תפס את המציאות, את העכבר השני ואת עצמו, השתנה. וכתוצאה מכך השתנה גם הניבוי שלו לגבי מה הוא מסוגל לעשות. ולזה היה ביטוי בהתנהגות.
ואם יושבים כאן אנשי חינוך, מטפלים או הורים, אתם יכולים רק לדמיין כמה השפעה יש לנו על המודלים המנטליים של הילדים שלנו. לטובה ולרעה.
הפער: מוח שמחפש פשטות מול עולם שאינו כזה
וכאן מתחילה הבעיה. המציאות היא בעלת אינסוף דרגות חופש, ואנחנו מנסים לפגוש אותה עם קוגניציה אחרת לגמרי:
- העולם דינמי, אורגני ואדפטיבי, ואנחנו נוטים לחשוב מכניסטית
- העולם רב ממדי ופרדוקסלי, ובו גם וגם יכולים להתקיים, ואנחנו חושבים או או, שחור ולבן
- העולם הוא רשת של רשתות מרובדות זו בזו, ואנחנו מנסים לסדר אותו בקטגוריות והיררכיות
- העולם אינו ליניארי, יש בו סיבתיות ותלותיות ולולאות משוב, ואנחנו חושבים ליניארית
- ולעולם, בסופו של דבר, לא ממש אכפת מאיתנו, ואנחנו מתבוננים בו כאילו אנחנו מרכזו
ההטיות הקוגניטיביות שמיפו חוקרים כמו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי יושבות בדיוק כאן, ואת הנקודה הזו אני רוצה להדגיש: ההטיות האלה אינן תקלה במערכת. הן הניסיון הנואש של המוח שלנו, האסטרטגיות שהוא פיתח כדי להוריד מורכבות ממציאות אינסופית. וחלק גדול מהזמן זה עובד מעולה. בזכותן אנחנו מוצאים את המים שלנו, את המזון שלנו ואת בני הזוג שלנו.
ומכאן הבחירה. אפשר לכפות על העולם את המודלים המנטליים שלנו ולהחליט שזאת המציאות, ואפשר לקבל מהעולם משוב ולתקן, לשפר ולהגדיל את הרזולוציה של המפות הפנימיות. במקרה אחד אנחנו מנסים להתאים את העולם אלינו, ובשני אנחנו מתאימים את עצמנו לעולם.
בעיות זדוניות
כשמוח כזה יוצא אל מציאות מורכבת, נוצרות בעיות שבמדע קוראים להן wicked problems, בעיות זדוניות. אין הסכמה על הגדרת הבעיה, אין הסכמה על הפתרון, פעמים רבות חלקים מהבעיה הם סימפטום לבעיה אחרת, הן לא נפתרות לגמרי אלא רק חלקים מהן מקבלים מענה, וכל ניסיון לפתור חלק מהן מייצר בעיות זדוניות חדשות. תחשבו על ניסיון להתיר קשר בשרשרת מסובכת: אנחנו מושכים בכיוון אחד ומהדקים אותו במקום אחר.
ופה אני רוצה לעשות את המהלך המרכזי. חוויית הזדוניות לא נובעת רק מכך שהעולם מורכב. היא נובעת מהפער בין האופן שבו מערכות אמיתיות פועלות לבין האופן שבו אנחנו חושבים שהן פועלות. ומכיוון שהמוח שלנו מחפש סדר ופשטות, אנחנו מחפשים את הזדוניות ביצורים חיים, בבני אדם ובקבוצות, במקום להבין שהיא נמצאת בתוך המערכת.
המשבר של הנסיך
אני רוצה להציע שהמסע של סידהרתא גוטמה היה בדיוק זה. נסיך שחיו לו חיים חומריים טובים מאוד, שלא היה לו על מה להתלונן, שהיה לו פחות או יותר החלום הקפיטליסטי: עושר, כוח, אישה, ילד, חברים. והוא יצא מהארמון וראה כמה מראות שהרעידו אותו לגמרי. הוא ראה אדם זקן, אדם חולה, ואנשים מתאבלים בהלוויה. ובאותו רגע הוא הבין באופן עמוק שהוא לא באמת קרוב למציאות. המפות שלו לא ניבאו את מה שהוא רואה.
זה מה שנקרא משבר אקזיסטנציאליסטי, ואני אגדיר אותו במדויק: כאשר אין התאמה ביני לבין הזירה שבה אני חיה ופועלת. המוח מנבא ובודק, מנבא ובודק, וכשנפער פער בין הניבוי לבין המידע שמגיע, מערכת העצבים עסוקה כולה בלסגור אותו. וכשהיא לא מצליחה, היא מפעילה את מערכות הדחק, ואנחנו נכנסים לסטרס, לחרדה, לחוויה של ניכור ושל חוסר שליטה.
מ־Foolishness אל Wisdom
העולם שלנו זקוק נואשות לאנשים שיכולים להתקרב למציאות המורכבת, להבין אותה ולהשפיע עליה. ויש לזה שם שקיים בשפה של בני אדם כבר אלפי שנים: wisdom. בעברית אפשר לומר חוכמה, בינה או דעת, לפי המסורת שממנה מגיעים, ואני אשתמש גם במילה הלועזית כדי להישאר בצד הנכון של הקונסטרוקט המדעי.
מולה עומד מה שג'ון ורוואקי, חוקר קוגניטיבי מאוניברסיטת טורונטו, קורא לו foolishness. זה המצב שבו אני לא מודעת לכך שההטיות האלה הן רק אסטרטגיות, ואני מאמינה להן וחושבת שהן האמת. אני משלה את עצמי. וכשאני לא מודעת לכך שבכל רגע נתון המוח שלי מצמצם את כמות המידע ומתעלם מהרבה מאוד מהעולם, אני יכולה ליפול לתוך ההשליה שמה שאני רואה זו המציאות. וזה עלול לגרום נזק גדול מאוד לי ולסביבה שלי. ככל שאני פחות ב־foolishness, אני יותר ב־wisdom. ההטיות לא נעלמות, אבל הן מפסיקות להיות שקופות לי, ואני יכולה להשתמש בהן במקום שהן ישתמשו בי.
לפי מודל אינטגרטיבי מ־2022 יש לחוכמה שני מרכיבים.
המרכיב הרגשי המוטיבציוני. היכולת לווסת רגשות ולהיות עם רגשות קשים, כי מצבים שדורשים חוכמה הם בדרך כלל מצבים רגשיים, עם מורכבות גדולה ואי ודאות. היכולת לפתוח את הקשב ואת הסקרנות דווקא כשהמצב מאיים, אוריינטציה של חקירה ולא של ניצול. וגם חיבור ודאגה אמפתית לאחרים ורצון בטובת הכלל. תגידו למה זה חלק מחוכמה. כי כשאני מסוגלת לראות את המורכבות של העולם, אני רואה גם עד כמה הכול קשור, ואני לא באמת יכולה למתוח קו ולהגיד אלה אנשים שאכפת לי מהם ואלה אנשים שלא. תראו מה קרה ב־2020: משהו קרה בעיר רחוקה ששמענו עליה בחיים, ותוך שבועות ספורים כל העולם התהפך.
המרכיב המטה־קוגניטיבי. היכולת למפות את המודלים הפנימיים שלי ולבנות מודלים מיטיבים: ענווה מול העובדה שהעולם אינסופי ואני לא אדע עליו הכול, ההבנה שהכול תלוי קונטקסט, ראייה של דפוסים מורכבים ושל מערכות, ההכרה בכך שהדבר הכי ודאי בעולם הוא ההשתנות התמידית וחוסר השליטה שלנו עליה, ורפלקציה עצמית. ובעיקר המודעות לכך שבכל רגע נתון אנחנו מתבוננים על המציאות דרך נקודת מבט אחת, וכל היצורים האחרים שנמצאים איתנו בחדר נמצאים בנקודת מבט אחרת. ואגב, יש גם נקודות מבט שאינן של יצורים חיים בכלל: כלכליות, אקולוגיות, סוציולוגיות.
ומי שמכיר את עולם התרגולים יודע שחלק מהאיכויות האלה מקבלות מענה מלא כמעט בכל שיעור מיינדפולנס, כמו ויסות רגשות ורפלקציה עצמית. אחרות, כמו ראיית מורכבות והיכולת להחזיק כמה פרספקטיבות, מקבלות מענה חלקי בלבד. בחלק מהזרמים בבודהיזם, לעומת זאת, זה משהו מאוד מאוד מרכזי.
מה שקרה לי ברטריט
בשנת השבתון שלי, בנובמבר ובדצמבר 2023, יצאתי לרטריט ארוך. ישבתי מנותקת, לא ידעתי מה קורה בעולם. כל בוקר התחלתי בכמה שעות של תרגול חמלה: מהמשפחה שלי, לחברים, לאנשים שאני יודעת שנפגעו, לחטופים, לחיילים, למשפחות. ובסוף התרגול, כמו תמיד, מגיעים לכל בני האדם.
ואני זוכרת את כל הרגשות של הנקמה והשנאה שעלו בי. אילצתי את עצמי להישאר איתם וללמוד מהם, מתוך הבנה שהתודעה שלי אינה שונה מהתודעות של אחרים. אני חוקרת מוח. בסופו של דבר אדם הוא קודם כול רשת הנוירונים שלו.
ואני רוצה להיות ברורה לגבי מה זה לא אומר. זה לא מוריד דבר מהראייה המוסרית, מהיכולת שלנו להגן על עצמנו ומההבנה מה טוב ומה רע. מה שזה כן מאפשר זה להתקרב לעולם ולא להיות מופתעים מכך שבני אדם יכולים לעשות דברים בתוך תנאים ונסיבות ובתוך קונסטלציות מסוימות.
מפת המיינדפולנס: ארבע קבוצות
הרבה אנשים פנו אליי ואמרו לי שהם מתרגלים מיינדפולנס כשהם רצים מרתון, וראינו שיש צורך לעשות קצת סדר. אז יחד עם ד"ר קרן ארבל, ובגרסה האנגלית גם עם דושנה דורג'י מאוניברסיטת יורק, בנינו מפה שמחלקת את התרגולים לארבע קבוצות.
- M1: אימון וניהול הקשב, טיפוח תשומת לב מכוונת לחוויה הנוכחית. כאן נמצא רוב מה שאנשים מכנים מיינדפולנס: ריצה, אכילה מודעת, חלק מתרגולי היוגה.
- M2: התוספת הרדיקלית שהבודהיזם הכניס: תשומת לב מקבלת ולא שיפוטית, וברזולוציה גבוהה יותר. לא רק הנשימה, אלא כל התהליכים החושיים, הגופניים והמנטליים שמתחלפים מרגע לרגע. ומשם מתחילים לראות איך הדברים קשורים זה בזה, לתת להם מקום, ולהיות פחות מזוהים איתם.
- M3: טיפוח פעיל של דפוסים מיטיבים: חמלה, נדיבות, הכרה בטוב. אלה תמיד מגיעים עם תשתית של מיינדפולנס.
- M4: לקחת את כל מה שלמדנו בשלוש הקודמות ולהעמיק, כדי לזהות ולפרק את ההתניות ואת ההטיות, לראות איך הן מייצרות סבל בנו ובאחרים, ולהשתחרר מהן.
הפרוטוקולים המוכרים, MBSR ו־MBCT, שאותם הבאנו לישראל, מתמקדים בעיקר ב־M1 וב־M2. יש בהם טיפה M3 וטיפה M4. כשהולכים למרכזים בודהיסטיים רואים הרבה יותר M4.
וזו הקריאה שלי. המהלך של להתרחק מ־foolishness דורש את כל הפסיכוטכנולוגיות האלה, אבל חייבים להגיע עד לקבוצה הרביעית. היום זה קורה בעיקר בתוך רטריטים בודהיסטיים, ומכיוון שאנחנו מבינים את המדע שמאחורי זה, אנחנו יכולים גם לחשוב איך לעשות את זה בעוד הקשרים.
יש יותר זקנים, ואין יותר חכמים
המורה סטיבן ג'נקינסון אמר משפט שנשאר איתי: העולם נעשה זקן יותר, יש בו יותר old people, אבל אין יותר elders. איפה ה־elders שלנו?
וזו הסיבה שאני נותנת את הדברים האלה דווקא למי שכבר מתקדם בדרך ולא למי שרק בתחילתה. אני רוצה לעודד את כל מי שכבר בדרך הזו לקחת את הפרספקטיבה שזו דרך אל חוכמה, ואל היכולת להיות מהמבוגרים האחראים שיכולים לעזור.
המחקרים כבר מראים מה הגישה הדיאלקטית הזו עושה: פחות הטיות נגד אנשים אחרים, פחות גזענות, פחות תגובות קיצוניות, יחס חיובי יותר כלפי קבוצות חוץ, ראייה מאוזנת יותר של מצבי קונפליקט, ויותר פעולות של שיתוף פעולה. רק תדמיינו שהיו בעולם שלנו הרבה יותר wise people. איך הבעיה שאנחנו נמצאים בתוכה הייתה נראית אז.
אי אפשר לחזור לארמון
הרבה מאיתנו עדיין מנסים להישאר בארמון. אנחנו מתרגלים כדי שיהיה לנו קצת יותר טוב בבית, שהזוגיות תשתפר, שנסתדר יותר בעבודה, שנהיה יותר מאושרים. אבל העולם הוציא חלק גדול מאיתנו החוצה, כמו שסידהרתא יצא, וגילינו אמיתות שאי אפשר לחזור מהן. גם אם נחזור לעולם שהיינו בו קודם, עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים.
מה שסידהרתא הבין, בשפה אחרת לגמרי, הוא משהו עמוק על המוח: שאפשר לפתח מודלים מנטליים שמאפשרים לנו להיות בבית במציאות ללא תנאים. וזה לא המיינדפולנס הקטן שאנחנו עושים. כל הדרך שהוא עשה, מה שהוא קרא לו דרך שמונת הנתיבים, היא אקולוגיה שלמה של פסיכוטכנולוגיות: מדיטציות, תרגול אנליטי, פעולות מודעות בעולם, מפגש מוסרי. כולן נדרשות יחד, כדי שהמציאות תוכל להתהפך, ודברים נוראים יוכלו לקרות, ומערכת העצבים לא תהיה מופתעת ולכן גם לא תהיה ברע.
וזה מהלך עמוק של התבגרות אל תוך החיים. אני חושבת שיש לנו משימה, לכל מי שהולך בדרך הזו: לזמן את הלך הרוח של החוכמה יותר ויותר, ולטפח אקולוגיה רחבה יותר של תרגול. כי כשאנחנו משדרים שאנחנו קרובים למציאות ושאיננו מופתעים ממנה, יש בזה כוח מגנטי גדול, גדול הרבה יותר מכל ידיעה פופוליסטית מפתה.
ומשם מגיעה גם התשתית המוסרית. לא מהשכל, לא מפני שמישהו אמר שכך צריך לעשות, אלא כי כשאני קרובה למציאות ונמצאת בתוך העולם, ברור לי מה אני צריכה לעשות וברור לי איך אני צריכה לדאוג לו.
להמשיך מכאן
- עוד הרצאות בנושא חקר המוח וחינוך
- מיינדפולנס ורווחה נפשית, הרצאות נוספות על התרגול עצמו
- על מרכז סגול למוח ותודעה ועל הצוות
המאמר נכתב על בסיס ההרצאה המוקלטת שבעמוד זה, בלשונה ובניסוחיה של פרופ' נאוה לויט בן־נון כפי שנאמרו בה, וערוך לקריאה. ההרצאה ניתנה במסגרת תודעה בריאה. פרופ' לויט בן־נון היא מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה וחברת סגל בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן.