הרצאת זום של פרופ' אורן אֶרגז ז"ל , בה הוא מסביר מהו תרגול מיינדפולנס, על הידע המדעי העומד מאחוריו וכיצד הוא יכול לתרום לעולם החינוך בן-זמננו. בהמשך מוצגים מופעים של התרגול בחינוך הציבורי, מסגרת להבנת מקומו בחינוך וכן כמה ביקורות על התחום.
מאמר לקריאה
אני רוצה לקחת אתכם דרך שאלה אחת: מה זה בעצם התרגול הזה שכולם מדברים עליו בעשור האחרון, ומה לו ולבית ספר. נתחיל מהתרגול עצמו, נמשיך למה שהמדע יודע להגיד עליו, ונגיע גם לקשיים, ויש לא מעט כאלה.
שתי בעיות בכיתה, ורק לאחת מהן יש שיעור במערכת
אני רוצה להתחיל מציטוט שאני אוהב, מדברים שנאמרו בישיבת מורים באחד מבתי הספר בירושלים: לתלמידים שלנו בכיתה י"א יש שתי בעיות. בעיה קלה ובעיה קשה. הבעיה הקלה היא כשיש במשפחה חולה סופני. הבעיה הקשה היא איך לפתור תרגיל במתמטיקה עם כמה נעלמים.
ומול המבטים התמהים והגבות המורמות בא ההמשך: לבעיה הקשה מערכת החינוך מקדישה שלושה עד ארבעה שיעורים בשבוע ביסודי, ארבעה עד חמישה בחטיבה, וחמישה עד שבעה בתיכון. לבעיה הקלה מוקדש, במקרה הטוב, שיעור אחד בשבוע שנקרא חינוך, וגם הוא אינו עוסק בה, משום שאין ביכולתו להתמודד עמה.
הציטוט הזה עוד לא אומר מיינדפולנס. הוא נותן קריאת כיוון. הוא שואל מה בכלל יש לחינוך להציע לבעיה הקלה.
מה זה מיינדפולנס, בשלושה מרכיבים
מיינדפולנס הוא שני דברים בבת אחת. מצד אחד אוסף של תרגולים, ומצד שני מצב מנטלי. מצב מנטלי זה כל מה שקורה בתוך אדם ברגע מסוים: תחושות הגוף, מצב הרוח, המחשבות שרצות ברקע, האופן שבו הוא חווה את מה שהוא חווה. ברגע זה אתם מקשיבים, אולי אכלתם קודם, אולי אתם רעבים, אולי יש לכם מחשבות על מה יקרה אחר כך, ומתוך כל זה אתם חווים את מה שאתם חווים. מצב מנטלי של מיינדפולנס הוא מצב שבו אני ער למצב המנטלי שלי עצמו, ואפילו מטפל בו קצת.
תשומת לב
להביא את הקשב באופן מכוון למה שקורה ברגע זה. אני משתמש במטאפורה שמרבים להשתמש בה, של תשומת הלב כפנס: אפשר לצמצם את האלומה לנקודה אחת, לאצבע אחת, ואפשר להרחיב אותה לכף יד שלמה, לגוף כולו, ואפילו לכך שברגע זה אתם מקשיבים לי וגם חשים משהו בגוף. יש מוקד לחוויה, ויש גם פריפריה. ויליאם ג'יימס, אבי הפסיכולוגיה האמריקאית, אמר משפט שאני חוזר אליו: לרגע זה, מה שאנחנו שמים לב אליו הוא המציאות. תחשבו על זה. אם תשימו לב למשהו אחר, זו תהיה המציאות שלכם.
גישה
וכאן ההבדל החד ביותר מהברירת מחדל שלנו. כשמתרגלים מיינדפולנס איננו מנסים לשלוט בחוויה. אנחנו דווקא מתרגלים להרפות מלשלוט בה. זה אופן פעולה שונה מאוד מזה שאנחנו רגילים אליו, בחינוך ובאופן כללי, שבו אנחנו כל הזמן מנסים להשפיע על מה שקורה במציאות. על מה כן אנחנו משפיעים? על המקום שאליו תלך תשומת הלב, ועל המצב המנטלי שיקבל את מה שיימצא שם.
כוונה
בדקות האלה אני בוחר לעשות משהו קצת אחר ממה שאני רגיל לעשות. ביומיום אנחנו חושבים הרבה, עסוקים במה נעשה ובמה היה. כשאני מתרגל אני מביא כוונה לעשות משהו אחר, וכשתשומת הלב נודדת ואני מחזיר אותה, אני בעצם מקבל את ההחלטה הזו מחדש.
שני תרגולים קטנים, ומה הם באמת מלמדים
אני לא רוצה רק להסביר. נסו רגע לעצום עיניים, בלי לעשות שום דבר מיוחד, ולבדוק אם אתם יכולים לחוש את הדופק שלכם. חלקכם יחוש אותו וחלקכם לא, וזה פחות משנה. מה שמשנה הוא מה שקרה בתוככם באותן שניות. כדי לחוש את הדופק לא יעזור לחשוב עליו, כי לחשוב זה לספר לעצמנו סיפורים במילים. צריך להשתהות בתוך החוויה הפנימית, ואולי אפילו להפסיק לחשוב לרגע. אנחנו לומדים לעצור באופנים כאלה.
התרגול השני לקוח מתוכנית בריטית שנקראת .b, ראשי תיבות של stop and be, מתוך Mindfulness in Schools Project. מוחאים כפיים שלוש פעמים, מעמידים את שתי כפות הידיים אחת מול השנייה, ומביאים תשומת לב רק לאזור כפות הידיים. עכשיו מצמצמים את האלומה לאצבע המורה של יד שמאל בלבד. ואז לזרת של יד ימין. ואז מרחיבים שוב לשתי הידיים. מה שאתם חשים שם, עקצוץ או חום, או שבכלל מתגנבות לכם מחשבות אחרות, פחות קריטי. מה שאנחנו מחפשים הוא המצב המנטלי הזה של לשים לב מה תשומת הלב שלי עושה.
מאיפה זה הגיע
מיינדפולנס מגיע בעיקרון מהבודהיזם, והמילה המקורית בשפת הפאלי היא סַתִי, שמשמעותה קרובה יותר להיזכרות. וזה מדויק. הרבה מהתרגול בנוי על היזכרות: אני מביא תשומת לב לנשימה, ואז שוכח ומתחיל לחשוב על דברים אחרים, וכל פעם אני צריך להיזכר שזו הייתה כוונתי ולהחזיר את הקשב לשם. פעם אחר פעם.
התחום הרחב שמיינדפולנס הוא חלק ממנו נקרא חינוך קונטמפלטיבי: החקר, ההצדקה, הביקורת ודרכי היישום של פרקטיקות התבוננות כמו מיינדפולנס ויוגה במסגרות חינוכיות, ציבוריות ואלטרנטיביות, מגיל הגן ועד ההשכלה הגבוהה. את המילה קונטמפלציה אני מתעקש לא לתרגם. אם כן מתרגמים, נגיד התבוננות, אבל יש לה כמה משמעויות: מדיטציה, אינטרוספקציה, וגם עיון פילוסופי, מה שסוקרטס עשה. ובהקשרים דתיים נכנסת לתוכה גם תפילה.
מה שמשותף לכל הפרקטיקות האלה, בין אם זו יוגה, טאי צ'י או מדיטציה: יש בהן עצירה של חיי היומיום והפניית תשומת הלב פנימה, מתוך כוונה קצת אחרת. ובדרך כלל הן מעוגנות באיזו תפיסה מוסרית או התפתחותית רחבה יותר.
כשהמדע פגש מסורות חוכמה
שני דברים הביאו את מיינדפולנס לחיינו בעוצמה כזאת.
הראשון הוא מכון Mind & Life, שהפגיש חוקרי מוח, פילוסופים ופסיכולוגים עם נזירים בודהיסטים ועם הדלאי לאמה. השאלה הייתה דו כיוונית: מה המדע המערבי יכול ללמוד על התודעה האנושית מאנשים שחקרו אותה מבפנים, ומה הוא יכול לתרום להם. חוקר המוח ריצ'רד דיווידסון הכניס את מַתְיֶה ריקאר, שתרגל משהו כמו שלושים אלף שעות של מדיטציות, למכשיר fMRI וביקש ממנו לתרגל. המוח שלו אינו כמו המוח שלנו, והוא גם התעצב מתוך התרגולים האלה.
השני הוא MBSR משנת 1979. ג'ון קבט זין, שיש לו דוקטורט בביולוגיה מולקולרית ותרגל מדיטציה בודהיסטית, זיהה שאם ימצא את המילים הנכונות, ולא דווקא מילים בודהיסטיות, אפשר להציע את התרגול לאנשים שלא מחפשים רוחניות אלא פתרון לבעיה שיש להם בחיים. הוא הלך לבית חולים במסצ'וסטס ואמר לרופאים: תנו לי את הפציינטים הכי בעייתיים שלכם, אלה שאתם לא יכולים לעזור להם. הוא קיבל מרתף. הסיפור לא היה בודהיזם. הסיפור היה סטרס.
ואז המחקר. בשנת 1980 לא התפרסם ולו מאמר אחד על מיינדפולנס. בשנת 2019 התפרסמו למעלה מ־1,200 מאמרים בשנה אחת. שני ממצאים שאני אוהב להביא: נתנו חיסון נגד שפעת לקבוצת אנשים, וחצי מהם תרגלו קורס מיינדפולנס בן שמונה שבועות. אצל מי שתרגל נמצאו הרבה יותר נוגדנים, כלומר הייתה כאן השפעה על המערכת החיסונית. ובמוח רואים עלייה בצפיפות החומר האפור באזורים שקשורים בניהול קשב, בוויסות כאב ובזיכרון.
ומה קורה בבתי ספר
יש שתי גישות עקרוניות, ואחת מהן נפוצה הרבה יותר מהשנייה.
תוכניות התערבות. זו הגישה הרווחת. סדרת שיעורים ממוקדים, בממוצע כשמונה, לפעמים עד עשרים וארבעה, שבהם מלמדים תלמידים פרקטיקות. המטרות הן בעיקר להפחית מתחים וחרדה, ללמד אותם לווסת את עצמם, ולפעמים גם לשפר את היכולת ללמוד. אני אתן דוגמה פשוטה במיוחד: יש לי קערה, אני מקיש עליה, והתלמידים מרימים יד ברגע שהם מפסיקים לשמוע את הצליל. השניות האלה מחייבות ריכוז, והשקט שאחריהן משאיר אותם באיזה מרחב אחר. שתי דקות כאלה בתחילת שיעור, אחרי שהתלמידים הגיעו מהפסקה והם עדיין לגמרי בעניינים חברתיים, שוות הרבה. עם תלמידים מתחילים דווקא ממשהו חיצוני כמו צליל, כי להביא את הקשב פנימה בכוחות עצמך קשה הרבה יותר.
גישה מערכתית. אותה כמעט לא רואים בשטח. כאן התרגול אינו התערבות שנכנסת ויוצאת, אלא נכנס לתוך שגרות בית הספר: ישיבת מורים שמתחילה כך, ימי הורים, ולפעמים מטפטפים אותו גם לתוך מקצועות הלימוד, וזה כבר תחום שנקרא פדגוגיה מתבוננת. בשביל שדבר כזה יקרה צריך מנהל מאוד רציני שסוחב איתו את האנשים. קשה לחולל מהלכים כאלה בלעדיו. תוכנית בית ספר סגול של מכון מודע היא דוגמה לעבודה מהסוג הזה: תוכנית תלת שנתית שמטמיעה מיינדפולנס בשגרות בית ספר על בסיס חקר המוח.
הביקורות, ואני לא מדלג עליהן
על המחקר עצמו. יש המון מחקר, אבל גם למחקרים יש בעיות. ב־2018 התפרסם מאמר של קבוצה גדולה של חוקרים שכותרתו קוראת להיזהר מההייפ. בין מה שהם מצאו: מחקרים שלא מגדירים מספיק במדויק את התרגול הנבדק, חוסר בפרטים על אופן היישום, הסתמכות רבה על שאלוני דיווח עצמי, מיעוט מחקר על השפעות שליליות אפשריות, וחוסר ברפליקציה.
על ניתוק מהקשר אתי. שואלים אותי: אם לקחנו תרגול שמגיע ממסורת עם תפיסה מוסרית עמוקה, שמושתתת בין היתר על אמפתיה וחמלה כלפי הזולת, והפכנו אותו לכלי להפחתת מתחים, האם לא פספסנו משהו. תשובתי היא שהגישה עצמה היא היבט אתי לחלוטין. כשאתה מתרגל מיינדפולנס אתה לא מתרגל רק תשומת לב, אתה מתרגל גישה, אתה מתרגל לקבל את החוויה. ומעבר לזה יש תרגולים של טיפוח איכויות מנטליות, כמו הכרת תודה, שבהם אני יושב וחושב על דברים טובים בחיי. זו בפירוש אתיקה.
על הקושי המעשי. התרגול הוא מעשה לא פשוט. גם כשכבר השתכנעת שאתה אדם לחוץ ושאולי זה יכול לעזור לך, לא תמיד מגיעות תוצאות מהר. והמדע לא יודע להגיד לאדם כמה זמן עליו לתרגל כדי להפחית מתחים או לשפר ריכוז. כל אחד מאיתנו מתחיל במקום אחר, מבין את ההנחיות קצת אחרת, וברגע שהוא מכניס את תשומת הלב פנימה הוא חווה איזו התנגדות.
על מי מלמד. המילה הזו הפכה נפוצה מאוד בשוק, ויש אנשים שמשתמשים בה ומה שהם עושים זה לא בדיוק מיינדפולנס. אם אתם הולכים ללמוד, בדקו אצל מי. ולגבי אנשים עם רקע טראומטי: עקרונית אפשר לתרגל, אבל עם מי שיש לו גם הכשרה טיפולית. אם בא אליי אדם ואומר לי מראש שיש לו טראומה, אני אגיד לו שאני כנראה לא הכתובת המתאימה.
ולמורים אני מציע סדר פעולות. בקורסים שלי אני לא מלמד איך להכניס את זה לכיתה. קודם כל תתרגלו, תבינו מה זה עושה לכם, תחליטו אם זה טוב לכם, וברגע שתרגישו בנוח תלכו ללמוד איך ללמד את זה. ועוד דבר שכדאי לקחת בחשבון: תרגול כזה עלול לפתוח בכיתה שיחה מסוג אחר, שבה תלמידים משתפים בדברים חדשים. זה מבורך, וזה בדיוק מחזיר אותי לציטוט שפתחתי בו. אבל מורים צריכים להיות מוכנים לשיח כזה, ולא כל המורים מעוניינים בו.
המשפט שאני אוהב לחתום בו
אקח שוב את ויליאם ג'יימס: היכולת להשיב תשומת לב נודדת, פעם אחר פעם, היא היסוד לאופי, לרצון ולשיפוט. חינוך שישפר את היכולת הזו יהיה החינוך במלוא מובן המילה.
ולמה זה היסוד של האופי? כי אם בחרתי לעשות משהו מיטיב ואני מצליח להחזיר את תשומת הלב אל הדבר הזה, אני מקבל את ההחלטה הזו מחדש כל הזמן. ואם אני באמת עושה את זה, אני מפגין את האופי שלי.
והמהלך העמוק שקורה כאן, כשמחברים מיינדפולנס וחינוך, הוא שפתאום האדם עצמו נכנס לתוך תוכנית הלימודים. זה כבר לא רק מתמטיקה, היסטוריה ותנ"ך, שכבודם במקומם מונח. זה פשוט אנחנו.
להמשיך מכאן
- עוד הרצאות בנושא מיינדפולנס ורווחה נפשית
- פרקטיקות וכלים לכיתה, התרגולים עצמם ואיך מביאים אותם לשיעור
- הקורסים והסדנאות של סגול בחינוך
המאמר נכתב על בסיס ההרצאה המוקלטת שבעמוד זה, בלשונו ובניסוחיו של פרופ' אורן אֶרגַז ז"ל כפי שנאמרו בה, וערוך לקריאה. ההרצאה ניתנה בזום באפריל 2020. פרופ' ארגז היה מן החוקרים המובילים בישראל בתחום החינוך הקונטמפלטיבי.