הרצאה של ד"ר נעה אלבלדה על נפלאות המוח: גמישות מוחית כמנוע לשינוי. מתוך ערב עיון 'יש עניין שהכל יתהפך לטובה' התמודדות עם לקויות למידה וילדים בעלי צרכים מיוחדים – מבט אקדמי וישומי במכללה האקדמית הרצוג בשנת 2016
מאמר לקריאה
בקצרה
פלסטיות מוחית, שנקראת גם גמישות מוחית או נוירופלסטיות, היא היכולת של המוח לשנות את עצמו לאורך כל החיים. השינוי אינו קורה בכך שנוצרים תאי עצב חדשים, אלא בקשרים שבין תאי העצב הקיימים: קשרים מתחזקים, נחלשים, נעלמים ונוצרים מחדש, בהתאם לחוויות ולסביבה. מכאן שהגנטיקה קובעת פוטנציאל ולא גורל, ומכאן גם שלתהליך חינוכי יש השפעה מוחית ממשית.
מתוך הרצאתה של ד״ר נועה אלבלדה, חוקרת מוח במרכז סגול למוח ותודעה, בערב עיון במכללה האקדמית הרצוג, 2016.
ד״ר נועה אלבלדה, חוקרת מוח במרכז סגול למוח ותודעה, פתחה את ההרצאה בסרטון קצר ומשעמם למדי: בחור רוכב על אופניים במורד רחוב. בסולם של אפס עד עשר, אמרה, הייתי מדרגת אותו אחת או שתיים. ואז היא סיפרה מה חסר בתמונה.
הבחור על האופניים לא רואה כלום
הרוכב הוא דניאל קיש. בגיל שלושה עשר חודשים הוציאו לו את שתי העיניים כדי להציל את חייו, והוא הפך לעיוור מוחלט. זהו סיפור עצוב וקשה, ולצד הגורל הזה היה לו גם מזל גדול מאוד: דמות אחת משמעותית, אמו.
אמו של דניאל קיש קיבלה החלטה שקשה מאוד לקבל כשילדך אינו רואה. היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תאמר לו שאת זה הוא לא יכול לעשות מפני שהוא עיוור. ולא רק הבטיחה, אלא נהגה כך. מגיל צעיר היא נתנה לו לצאת החוצה, לשחק עם הילדים האחרים, לטפס על עצים ועל סולמות ועל גדרות, ליפול ולהיפצע. הוא גדל בלי לדעת שמשהו אצלו לא בסדר, ומעולם לא הרגיש מוגבל.
סביב גיל שנתיים או שלוש היא שמה לב שכשהוא מסתובב בבית או בחצר הוא משמיע רעשים מוזרים. הוא היה מקיש בלשונו. די מהר הבינה שהוא מלמד את עצמו להתמצא במרחב באמצעות השמיעה, בערך כמו העטלף שפולט קול ומזהה את סביבתו לפי ההחזר. מכאן הכינוי שדבק בו בעולם, הבטמן האנושי. קיש הקים ארגון בשם World Access for the Blind, שמלמד ילדים ומבוגרים עיוורים להשתמש ביכולת הזאת באופן מכוון, עד כדי רכיבה על אופניים וחציית כבישים.
ואז מגיע החלק שבגללו הסיפור פותח הרצאה על המוח. כשחוקרי מוח הכניסו את קיש למכשירי הדמיה כדי לראות מה קורה אצלו בזמן ההקשות, הם מצאו שמופעל אצלו אזור הראייה, אותו אזור בעורף המוח שמופעל אצל כולנו כשאנחנו קולטים אור דרך העיניים. וכששואלים אותו איך הוא חווה את העולם, הוא אומר שהוא רואה אותו.
ילדים רבים שנולדים עיוורים או מתעוורים בגיל צעיר מתחילים לעשות את זה מעצמם, ספונטנית. ואז, אמרה אלבלדה, קורה משהו לא טוב: משתיקים אותם. אומרים להם שזה לא מכובד, שזה מוזר, שלא מקובל לעשות את זה. כך יכולת חיונית להתמצאות במרחב נלקחת מילד, מפני שלסובבים אותו היא נראית מוזרה.
מה זה פלסטיות מוחית
פלסטיות מוחית היא היכולת של המוח להשתנות כל הזמן, כדי שלא רק המוח יהיה גמיש אלא שגם אנחנו נהיה גמישים, ונוכל להתאים את ההתנהגות שלנו לסביבה שבה אנחנו נמצאים.
המוח האנושי שוקל כקילו וחצי ומורכב ממיליארדים של תאי עצב, נוירונים. המקומות המעניינים ביותר בו אינם התאים עצמם אלא הנקודות שבהן הם נפגשים, הסינפסות, שדרכן עוברים מסרים חשמליים וכימיים מנוירון לנוירון.
וכאן נקודה שקל להחמיץ: למוח יש יכולת מוגבלת מאוד לייצר תאי עצב חדשים. יש אולי שניים או שלושה אזורים במוח שבהם נוירונים חדשים יכולים להיוולד, וזהו תהליך מצומצם. כמעט כל שינוי מוחי שמתרחש בנו אינו בתאים אלא בקשרים ביניהם: קשרים מתחזקים, קשרים נחלשים ואפילו נעלמים, וקשרים חדשים נוצרים.
הדימוי שאלבלדה השתמשה בו: רשת חברתית
חשבו על אדם שפגשתם בפעם הראשונה במשרד. בהתחלה יש ביניכם ערוץ אחד, פנים אל פנים: בוקר טוב, עבודה על הפרויקט, להתראות. אחרי חודש של עבודה אינטנסיבית אתם יוצאים לקפה, מחליפים מספרי טלפון, מתכתבים גם מחוץ לשעות העבודה. ערוצי התקשורת מתרבים ומתחזקים.
עכשיו אתם עוברים לגור בבוסטון. אתם כבר לא נפגשים פנים אל פנים, אולי נשארת שיחת טלפון, אולי הודעת דוא״ל, וככל שהתקשורת נעשית פחות משמעותית הערוצים הולכים ונעלמים, עד שנשארת הודעה אחת בשנה ליום ההולדת. לכולנו יש חברים כאלה.
כך בדיוק הנוירונים. בקבוצת נוירונים שעובדת יחד באופן קבוע הקשרים מתחזקים. אצל נוירונים שכמעט אינם עובדים יחד הקשרים נחלשים. זהו הבסיס לפלסטיות המוחית, וזה מה שמתרחש בכל רגע שבו אנחנו לומדים משהו, יוצרים זיכרון, רוכשים ידע על העולם, על אנשים אחרים ועל עצמנו.
חמש עובדות מההרצאה
- המוח שוקל כקילו וחצי ובנוי ממיליארדים של תאי עצב.
- יש אולי שניים או שלושה אזורים במוח שבהם יכולים להיוולד תאי עצב חדשים. השינוי המוחי מתרחש כמעט כולו ברמת הקשרים.
- ההתפתחות המוחית נמשכת עד גיל עשרים ואחת בערך.
- הפלסטיות אינה נעצרת שם. גם אצל בני שבעים ובני שמונים המוח ממשיך להשתנות, בתנאי שהוא מקבל את הגירויים והסביבה המתאימים.
- ילדות והתבגרות הן שנות שיא הפלסטיות, ולכן ילדים לומדים מהר יותר ממבוגרים.
האם הגנטיקה קובעת את היכולות
בעבר ייחסו משקל רב לגנטיקה, וההנחה הייתה דטרמיניסטית: נולדת עם מטען גנטי מסוים, זה מסלול החיים שלך, ויהיה לך קשה מאוד להשתנות. התפיסה הזאת כבר אינה מקובלת. הדגש עבר מהשאלה איך הגנטיקה משפיעה עלינו אל האינטראקציה בין הגנטיקה לבין הסביבה שבה אנחנו צומחים.
אלבלדה הדגימה את זה עם סחלב. מה קובע שמתוך העציץ יצמח סחלב ולא שיח עגבניות? הזרע, כלומר הגנטיקה. אבל מה קובע אם לאותו סחלב יהיו עשרים פרחים או פרח אחד, ואם בכלל ילבלב או יעמוד חצי מיובש? המים, האור, האדמה, חומרי המזון. הסביבה.
אצל בני אדם זה אותו דבר בדיוק. הגנים הם הפוטנציאל: הם מגדירים מרחב התנהלות. מה שקובע את היכולת לזוז בתוך המרחב הזה, ולפעמים אפילו לפרוץ את גבולותיו, הוא הסביבה שבתוכה מתפתחים.
היא סיפרה שהיא לא בחרה בסחלב במקרה. חברה הביאה לה פקעות סחלב מהולנד, והן יושבות בעציץ ארבע שנים. הפוטנציאל נמצא שם ואינו מצליח להתממש, מפני שהפקעות הגיעו לידיים של מישהי שכישרון הגינון שלה שואף לאפס.
עד איזה גיל המוח פלסטי
המוח שלנו מתפתח לאט. התהליכים ההתפתחותיים האחרונים בו מסתיימים רק סביב גיל עשרים ואחת. עשרים ואחת שנים אחרי הלידה המוח עדיין ממשיך להתפתח, וזה דווקא יתרון: זה נותן לנו חלון זמן ארוך להתפתח דרך אינטראקציות חברתיות.
מעניין לראות אילו יכולות מבשילות אחרונות, כי אלה בדיוק היכולות המתקדמות ביותר:
- הבנה מורכבת של רגשות, כולל היכולת לווסת אותם, לשיים אותם ולהכיל אותם.
- אמפתיה וחמלה, כלומר היכולת להתייחס לרגשות של אחרים במקביל לרגשות שלנו.
- עכבה, דחיית סיפוקים והכלת תסכול. ילד בן שש נשכב על רצפת הסופר כשלא קונים לו את מה שרצה. בן חמש עשרה כבר לא עושה זאת, או לפחות אנחנו מקווים שלא, מפני שהתפתחה אצלו היכולת הזאת.
היכולות האלה מתפתחות לאט מפני שהן אינן מתפתחות מעצמן. הן מתפתחות רק דרך אינטראקציה עם מבוגרים שנותנים הנחיה ועוזרים לרכוש אותן. בלי הנחיה ובלי סביבה תומכת קשה להן מאוד להתפתח.
ועם זאת, וזו נקודה שאלבלדה הדגישה בתשובה לשאלה מהקהל, הפלסטיות אינה נעצרת בגיל עשרים ואחת. המוח שומר על היכולת להשתנות לאורך כל החיים. לעיתים קרובות זה קשה יותר ודורש יותר מאמץ, אבל גם אצל אנשים שחצו את גיל שבעים ואת גיל שמונים המוח ממשיך להשתנות ולהתפתח, בתנאי שהם נותנים לו את הגירויים ואת הסביבה שתומכת בשינוי.
מה זה אומר בחינוך
אנשי חינוך כבר מניחים שאפשר לשנות. אילו האמינו שאי אפשר, לא היתה להם סיבה להיות אנשי חינוך, שכן מטרתו של חינוך היא לחולל שינוי לטובה. מה שמדעי המוח מוסיפים אינו ההנחה הזאת, אלא היכולת לנהל את הפלסטיות באופן שיטתי.
ההבחנה חשובה. פלסטיות אינה משהו שאפשר לשלוט בו. אי אפשר להורות למוח להשתנות עכשיו או לא להשתנות עכשיו. ברגע זה, בזמן שאתם קוראים, המוח שלכם משתנה. הוא כבר נראה מעט אחרת ממה שהיה לפני שעה. השאלה אינה אם השינוי מתרחש, אלא האם הוא מתרחש באקראי או שאנחנו רותמים אותו.
לקויות למידה: המוח כתזמורת
אם המוח הוא רשת חברתית, הוא גם תזמורת. תזמורת מורכבת מצוותים: כלי נשיפה, כלי מיתר, כלי הקשה, קלידים. כל צוות מיומן מאוד במה שהוא עושה. אבל הערך של התזמורת אינו במיומנות של כל צוות בנפרד, אלא בשיתוף הפעולה ביניהם, וכדי שיתקיים צריך להתאמן.
כשמסתכלים היום על לקויות למידה, על הפרעת קשב וריכוז, על אוטיזם ועל תופעות נוספות, אפשר להתייחס אליהן כאל הפרעות בתזמורת המוחית: הצוותים בתוך המוח לא למדו לנגן יחד כמו שצריך. ברמה הביולוגית, כשמסתכלים על אזורים שקשורים לקשב, לתנועה ולחושים, פעמים רבות כל אזור בפני עצמו עובד כמו שצריך, וכשהאזורים צריכים לעבוד באופן מתואם והרמוני הם אינם מצליחים. וכמו בתזמורת שלא התאמנה, התוצאה צורמת: התנהגויות שאינן מסתגלות, שאינן מתאימות לסביבה ושמקשות מאוד על הילד להתנהל בעולם.
וגם כאן, אמרה אלבלדה, זה לא גורל. אי אפשר לומר שככה זה ואין מה לעשות, שזה ילד עם הפרעת קשב וכך יישאר כל חייו, או שזה ילד עם דיסלקציה וכך יישאר. אבל התנאי לכך הוא לשים לב להבדלים הבין אישיים: לא כל הילדים עם הפרעת קשב וריכוז הם אותו דבר. הם אינם יוצאים מתבנית, וכל אחד הוא עולם ומלואו.
ברגע שמבינים מה קורה בפנים, אילו צוותים אינם מצליחים לנגן יחד ואילו קשרים צריך לחזק, אפשר לעבוד. ילד עם קושי בוויסות חושי חווה עולם אינטנסיבי מדי, כאילו העולם תוקף אותו כל הזמן, ואפשר לעבוד עם הצוותים האלה כדי להוריד מעט את הרגישות. ילד שצוותי הקשב שלו אינם מצליחים להתמקד, אפשר למצוא עבורו תרגילים שיגבירו את הפלסטיות באזורים האלה, וכך תפקודי הקשב ילכו וישתפרו.
וזה אינו נוגע רק ליכולות קוגניטיביות. אנחנו יודעים היום לזהות במוח את הרשתות שאחראיות לחמלה ולאמפתיה, למודעות עצמית, לסבלנות ולסובלנות ולקשרים חברתיים. אלה דברים שאפשר לאמן, לתרגל ולפתח.
מה מורה יכול לעשות עם זה
נשאלה שאלה מהקהל: איך מזהים בפועל? התשובה היתה פשוטה מהצפוי. אפשר לזהות את זה מבחינה התנהגותית. מלבד ההורים, המורה הוא זה שנמצא עם הילד בקשר האינטימי ביותר לאורך היום. לכן המורה יכול לזהות את תחומי הקושי ואת החוזקות, ולפי זה להתאים את התרגילים. אפשר גם באמצעים מתקדמים כמו הדמיה מוחית, אבל לא צריך להגיע לשם. אפשר רק על ידי התבוננות.
הדוגמה שהיא נתנה קונקרטית מאוד: ילד שיושב בכיתה עם סוודר מגרד, ואינו מסוגל להקשיב למורה מפני שכל תשומת הלב שלו נמצאת בתחושה של הסוודר על הגוף. זה אינו חוסר קשב לחומר. זה קושי בוויסות חושי.
המחשבה שהיא השאירה בסוף
אלבלדה סיימה בציטוט של סופר ופובליציסט אמריקאי, וכך הוא נוסח: ״כשם שצעד יחיד לא יותיר רישום על הקרקע, כך מחשבה יחידה לא תותיר רישום מנטלי. על מנת לכבוש שביל עמוק באדמה אנו הולכים באותה דרך שוב ושוב. על מנת לכבוש שביל מנטלי עמוק עלינו לחשוב שוב ושוב את אותן מחשבות שאנו רוצים שתשלוטנה בחיינו.״
ואז הוסיפה סייג: שינוי אינו קל. פלסטיות מוחית אינה פתרון קסם. צריך לעבוד על זה, לתרגל ולהתאמן. אבל אם נשקיע את המאמץ וניתן למוח את הסביבה שהוא צריך, נוכל לעודד תהליכים חיוביים מאוד של פלסטיות מוחית.
שאלות שחוזרות
מה זה פלסטיות מוחית
פלסטיות מוחית, שנקראת גם גמישות מוחית או נוירופלסטיות, היא היכולת של המוח לשנות את עצמו בתגובה לחוויה ולסביבה. השינוי מתרחש כמעט כולו בקשרים שבין תאי העצב, הסינפסות: קשרים מתחזקים כשנוירונים עובדים יחד, נחלשים כשאינם עובדים יחד, ולעיתים נוצרים או נעלמים לגמרי.
עד איזה גיל המוח פלסטי
ההתפתחות המוחית נמשכת עד גיל עשרים ואחת בערך, וילדות והתבגרות הן שנות שיא הפלסטיות. אבל הפלסטיות אינה נעצרת שם: המוח שומר על היכולת להשתנות לאורך כל החיים, גם מעבר לגיל שבעים ולגיל שמונים, כשהוא מקבל גירויים מתאימים וסביבה שתומכת בשינוי.
האם הגנטיקה קובעת את היכולות של הילד
לא. הגנטיקה קובעת פוטנציאל ולא גורל. היא מגדירה מרחב, והסביבה היא שקובעת עד כמה הילד יוכל לנוע בתוך המרחב הזה ולעיתים אף לפרוץ את גבולותיו. התפיסה הדטרמיניסטית הישנה הוחלפה בהסתכלות על האינטראקציה בין הגנטיקה לסביבה.
האם אפשר לשנות לקות למידה
לקות למידה אינה גורל. במקרים רבים אזורי המוח הרלוונטיים מתפקדים היטב כל אחד בנפרד, והקושי הוא בתיאום ביניהם, כמו בתזמורת שצוותיה לא התאמנו לנגן יחד. כשמזהים אילו קשרים צריך לחזק אפשר לעבוד עם תרגול ממוקד. חשוב לזכור שאין שני ילדים זהים, גם בתוך אותו אבחון.
מה זה ויסות חושי, ואיך הוא נראה בכיתה
ילד עם קושי בוויסות חושי חווה סביבה אינטנסיבית מדי, כאילו העולם תוקף אותו כל הזמן. הדוגמה שניתנה בהרצאה היא ילד שיושב בכיתה עם סוודר מגרד ואינו מסוגל להקשיב למורה, מפני שכל תשומת הלב שלו נמצאת בתחושת הסוודר על הגוף. זה אינו חוסר קשב לחומר, ואפשר לעבוד עם הקושי הזה כדי להוריד מעט את הרגישות.
מי היא ד״ר נועה אלבלדה
חוקרת מוח במרכז סגול למוח ותודעה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. לצד המחקר היא אחראית להעברת הידע המוחי אל מחוץ למעבדה, בעבודה מול משרד החינוך, מול מטפלים ובימי עיון וכנסים, מתוך תפיסה שתפקידם של חוקרי מוח אינו נגמר בפרסום מאמרים.
להמשיך מכאן
- קשב בכיתה: למה קשה לתלמידים להתרכז, ומה באמת עוזר
- המוח בגיל ההתבגרות: מה נבנה שם, ומה הופך מוח לעמיד, ההרצאה על מה שבונה את הרשת המוחית מלכתחילה
- עוד הרצאות בנושא חקר המוח וחינוך
- הקורסים והסדנאות של סגול בחינוך
המאמר נכתב על בסיס ההרצאה המוקלטת שבעמוד זה, בלשונה ובדימויים של ד״ר נועה אלבלדה כפי שנאמרו בה, וערוך לקריאה. הקטעים המודגשים הם תמצות של דבריה ולא ציטוט מילולי. ההרצאה ניתנה בפני אנשי חינוך מיוחד, בערב העיון ״יש עניין שהכל יתהפך לטובה״ שעסק בהתמודדות עם לקויות למידה ועם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, במכללה האקדמית הרצוג, בשנת 2016. הציטוט החותם מובא כפי שנאמר בהרצאה, ושם הכותב אינו מצוין כאן משום שלא ניתן לאמת אותו מתוך ההקלטה.