הרצאה של פרופ' נאוה לויט בן נון שניתנה במגרת בכנס "מהפכת המוח: הטכנולוגיה והמוח האנושי" של סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון בשיתוף בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2014. ההרצאה עוסקת בשאלה האם סביבת הגידול של ילדי המאה ה-21 מטפחת עמידות מוחית? תוך הצגת הרהורים מחזית חקר המוח
מאמר לקריאה
בקצרה
עמידות מוחית היא היכולת של רשת המוח לספוג הפרעה ולחזור לשיווי משקל. מחקר הרשתות המוחיות מתחיל להראות שרשת מוחית אינה רק אוסף אזורים אלא ארכיטקטורה של קשרים, ושבמצבים מוחיים שונים הארכיטקטורה מותאמת פחות להתמודדות עם עומס. מכיוון שהרשת הזאת נבנית מתוך אינטראקציה עם הסביבה ולא מבשילה מעצמה, עולה השאלה אילו גירויים בונים אותה, ומה קורה כשהם משתנים.
מתוך הרצאתה של פרופ׳ נאוה לויט בן־נון, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה, בכנס ״מהפכת המוח: הטכנולוגיה והמוח האנושי״, 2014.
פרופ׳ נאוה לויט בן־נון פתחה את ההרצאה בהסתייגות לא שגרתית. מדענים, אמרה, לא נוהגים לשתף בהרהורים. הם מעדיפים לבוא עם הבנה מוגמרת יחסית ולומר שזו האמת, או לפחות שהסיכוי גבוה מאוד שזו האמת. אבל לפעמים יש תפקיד גם בחיבור של עדויות נסיבתיות, כדי להרים דגל אדום או לפחות אות אזהרה שיגרום לנו לעצור רגע ולחשוב. זו, אמרה, מטרת ההרצאה.
השאלה שהתחילה הכול
יש תופעה שרובנו פגשנו. אדם שזוכרים אותו כילד בסדר גמור, שהכול אצלו התנהל כשורה, ופתאום שומעים שמשהו השתבש אצלו. ילד של חבר שנסע להודו וחזר, ומשהו בו אינו אותו דבר. מישהו שחטף מכה בתאונה, לא מכה שגרמה לפגיעה גדולה, ובכל זאת משהו השתבש. ילד שהלך לצבא ולא חזר בדיוק אותו אדם.
השאלה שהטרידה אותה היא זו: האם מדובר במקרה, באדם שנתקל במצב ופשוט לא היה לו מזל, או שאולי היה שם פוטנציאל כל הזמן, אצל אדם שמבחוץ נראה בסדר גמור?
בהשכלתה הראשונית היא באה מפיזיקה, ומשם הגיע הדימוי. אפשר להסתכל על ברזל והוא ייראה עמיד וחזק מאוד. מי שמסתכל טוב יראה שיש שם סדקים, ובברזל הזה, אמרה, כבר לא הייתה בונה חללית, מפני שבתנאים מסוימים של עומס הוא לא יעמוד. השאלה היא אם אפשר להגדיר תכונה כזאת גם במוח.
למה לדבר על תכונה כללית ולא על מחלה ספציפית
בחקר המוח נהוג להתייחס לפסיכופתולוגיה מסוימת, לבעיה מסוימת, למצב מסוים. כאן הגישה הפוכה: לא לדבר על משהו ספציפי אלא על תכונה כללית, עמידות, או, כפי שקל לה יותר לנסח, פגיעות מוחית.
ההצדקה לכך היא טכנולוגית. הטכנולוגיות, הידע ויכולות האנליזה הגיעו לרמה שבה אפשר בפעם הראשונה לא רק לדבר על אזורים מסוימים במוח וכיצד הם פעילים, אלא גם למפות את רשת התקשורת המוחית. וברגע שיש מפות כאלה נכנסים לתחום מתמטיקאים ופיזיקאים, אנשים שהמומחיות שלהם אינה המוח אלא רשתות. כך נולד תחום צעיר, מדעי הרשתות במוח, שבזמן ההרצאה היה בן כעשור.
המוח בנוי כמו רשת חברתית
אחת התובנות שעולות משם היא שהארכיטקטורה של רשת המוח דומה מאוד לזו של רשת חברתית. כשחושבים על זה, אמרה, זה לא מפתיע.
אחת התכונות המאפיינות רשת חברתית היא מה שנקרא עולם קטן. נוסעים לחוץ לארץ, פוגשים ישראלי, ומהר מאוד מוצאים חבר משותף ומתמלאים גאווה. אבל זו פשוט תכונה של כל רשת חברתית: מכל נקודה בעולם לכל נקודה אחרת אפשר להגיע במעט מאוד צעדים. התכונה הזאת מאפשרת להעביר מידע ביעילות ובמהירות, ונראה שגם המוח נבנה כך.
וכמו שבעולם שלנו יש דמויות מוכרות שמקצרות את המרחקים, ברשת המוחית יש תחנות מרכזיות. האמיגדלה היא תחנה כזאת, מרכזית מאוד, ולכן לפעמים מספיק לדבר עליה, אף שהיא מחוברת בצורה הדוקה לשאר המוח.
מה רואים כשמסתכלים על הרשת
כשמסתכלים על אנשים עם מצב מוחי כלשהו, אלצהיימר, הפרעת קשב וריכוז ואחרים, מתחילים לראות שהרשת אצלם אינה בנויה בצורה האופטימלית. מדדי הרשת שונים.
וכאן החיבור. אחד המאפיינים של רשתות מורכבות הוא היכולת שלהן להתמודד עם הפרעה ולשמור על שיווי משקל פנימי. אם מה שמשותף לקשיים מוחיים שונים הוא חריגה במדדי הרשת, ייתכן שמה שמשותף להם באמת הוא רשת שאינה בנויה באופן שמאפשר להתמודד עם עומס כשהוא מגיע.
הסתכלות רוחבית כזאת חושפת עוד משהו. כשמקרבים קשיים ובעיות זה לזה מגלים שיש ביניהם הרבה יותר דמיון ממה שחשבנו. יש הרבה סימפטומים משותפים, ואנחנו נוטים להתעלם מהם ולהתמקד בבעיה הספציפית: אוטיזם הוא בעיית תקשורת, הפרעת קשב היא בעיית קשב, אלצהיימר היא בעיית זיכרון. כשמסתכלים על שאר הסימפטומים מתברר שרבים מהם משותפים.
איך בכלל מודדים עמידות
אם מוח פגיע הוא מוח שכשנותנים לו ערעור אינו מצליח להתארגן ולחזור לעצמו באופן מיטבי, אפשר לבדוק את זה ישירות. במעבדה משתמשים במכשיר TMS, גירוי מגנטי על-גולגולתי, שמאפשר לתת ערעור קטן מאוד במוח באמצעות שדות מגנטיים, ולראות מה קורה.
במחקר שפרסמה המעבדה שלה השוו אנשים עם סכיזופרניה לאנשים בריאים. אצל הבריאים לא נמצא הבדל משמעותי בתגובת המוח לפני הגירוי ואחריו. אצל האנשים עם סכיזופרניה ההבדל היה משמעותי מאוד. וכשמסתכלים ברמת הרשת רואים שזו אינה רק עלייה בכמות הקשרים: משהו משתנה כתוצאה מאותו ערעור: הארכיטקטורה עצמה, והדינמיקה של האופן שבו המוח מעביר מידע.
הכיוון שאליו זה מוביל, אמרה, הוא היכולת למדוד יום אחד את הרשת המוחית של אדם, לראות איך היא מגיבה לגורמי עומס, ולומר משהו על הפוטנציאל שלה להתמודד עם עומס בעתיד. וזו עדיין דרך ארוכה.
ארבע נקודות מההרצאה
- אין במוח אזור שעושה משהו לבד. גם האמיגדלה היא חלק מרשת, אולי בכירה בצוות, אבל חלק מצוות.
- המוח ממשיך להתפתח עד שנות העשרים המוקדמות, ובגיל ההתבגרות מתרחש בו ארגון מחדש מסיבי.
- כשמודדים עד כמה המוח עובד כתזמורת אחת, המדד עולה בילדות, ממשיך לעלות בתחילת ההתבגרות, ואז יורד בחזרה לרמות ההתחלה, לפני שהמוח מתארגן מחדש למצב הבוגר.
- גירוי יתר אינו בהכרח דבר טוב. יותר ויותר רופאים, עוד לפני שיש בידיהם מחקרים, אומרים מתוך תחושה מקצועית להוריד את הילדים מהמסכים.
המוח לא מבשיל, הוא מתגבש
כאן ההרצאה עוברת מהמעבדה אל השאלה החינוכית, וזו הנקודה החשובה ביותר בהרצאה כולה.
לכולנו יש גישה של הבשלה מוחית. הילד יוצא לעולם, נותנים לו מים, קצת אהבה, אוכל, דואגים שישרוד, ואם הכול תקין אצלו הוא אמור להתפתח. יכולות אמורות להבשיל, בגיל כזה וכזה מצפים ליכולת מסוימת, בגיל אחר ליכולת אחרת, ואנחנו פשוט מחכים שהדברים יבשילו.
חוקרי התפתחות מוחית מבינים היום שהגזמנו בחשיבה הזאת. הגישה נעה לכיוון שנקרא interactive specialization. כשתינוק נולד הנוירונים כבר קיימים במקומם, וגם חלק גדול מהחיבורים הבסיסיים כבר שם. מה שלא קיים עדיין הוא עבודת הצוות. שיתוף הפעולה בין האזורים הוא מה שעדיין לא נוצר.
ואיך מגבשים צוות? נותנים לו משימה משותפת. במקרה של המוח, המשימה המשותפת היא הגירויים שבחוץ, העולם שבחוץ. כלומר המוח אינו מבשיל מעצמו. הצוותים נוצרים ושיתוף הפעולה נבנה רק מפני שיש גירויים שמכריחים את האזורים לעבוד יחד.
מה קורה למוח בגיל ההתבגרות
המוח מתפתח עד שנות העשרים המוקדמות. אנחנו נוטים לחשוב שההתפתחות נגמרת בגיל חמש או שבע, אבל היא נמשכת הרבה מעבר לכך. בגיל ההתבגרות מתרחש ארגון מחדש מסיבי, וזה חלון חשוב מאוד.
אחת הדרכים להקשיב לתזמורת המוחית, כלומר לבדוק עד כמה כל הצוותים עובדים יחד, היא להניח אלקטרודות על הראש ולהקשיב לתדרים. תדר גמא נותן אינדיקציה לכך. וכשעוקבים אחרי המדד הזה לאורך הגילאים מתקבלת תמונה מפתיעה: בגיל צעיר יש רמה מסוימת, הילד גדל והתזמורת משתפרת, נכנסים לגיל ההתבגרות והיא משתפרת עוד קצת, וכשממשיכים בגיל ההתבגרות המדד יורד בחזרה לשלבי ההתחלה. משם הוא מתארגן מחדש אל המצב הסופי של שנות העשרים.
מי שרצה הסבר לגיל ההתבגרות, אמרה, הנה הוא. ומכאן גם המסקנה: יש שלב שבו התזמורת צריכה להיבנות מחדש, ושוב, מה שקובע איך היא תיבנה הוא הגירויים שיש בחוץ.
אילו גירויים יש בחוץ
כשמחפשים בגוגל תמונות של ילדים משחקים מקבלים מראה פסטורלי ויפה. השאלה שלה הייתה כמה ילדים ראינו עושים את זה לאחרונה, ומה נראה היום משחק ילדים באמת.
ומכאן הציגה שורה של שאלות שלא ענתה עליהן, במכוון:
- ילד שנמצא באינטראקציה עם ילדים אחרים, נוגע, שומע, רואה וחש, ומקבל גירויים מכל החושים. האם זה אותו דבר כמו ילד שיושב לבדו מול מסך, גם אם יש שם בפנים עולם דמיוני מדהים?
- כשאני חוזרת הביתה, האם מי שמחכה לי הוא הורה סבלני עם יכולת הכלה גדולה, מה שפסיכולוגים התפתחותיים יודעים שנחוץ להתפתחות רגשית תקינה, או משהו אחר? והיא הוסיפה שגם היא, שמודעת לכל זה, לא מעט פעמים מושיבה את הילד שלה מול הקונסולה כשהיא צריכה לנוח.
- האם מאה לייקים או אלף לייקים דינם כדין חבר טוב אחד ואמיתי? ברמת הגירוי, ברמת אותה משימה משותפת שאמורה לבנות את הצוותים במוח.
ולדבריה רמות הלחץ בחברה עולות משנה לשנה, והנתונים מתחילים לצאת.
הזהירות שהיא ביקשה לגבי מחקרי המסכים
יוצאים מחקרים שמראים שינויים בחומר האפור במוח בעקבות צפייה ממושכת במסכים או משחק ממושך. הדוגמה שהיא הביאה היא מחקר על שחקני סופר מריו. יש נטייה לקרוא את זה כבשורה טובה: הנה, זה עושה משהו למוח, זה משנה את המוח.
אבל, אמרה, שינויים בחומר האפור ולא בחומר הלבן. חומר אפור הוא קשרים קצרים, לא קשרים ארוכי טווח. אנחנו לא יודעים אם זה טוב או רע. מה שכן יודעים היום הוא שגירוי יתר אינו בהכרח דבר טוב. ויותר ויותר רופאים, שעדיין אין בידיהם המחקרים, כבר אומרים מתוך תחושה מקצועית להוריד את הילדים מהמסכים.
מה היא ביקשה שנעשה
ההרצאה נחתמה בארבע בקשות, בסדר הזה:
- לחקור. חייבים לחקור, מפני שאנחנו לא יודעים. היא הדגישה שהיא מעלה חששות מתוך הידע שיש לה ומתוך עדות נסיבתית, לא מתוך ממצא סגור.
- לשאול אילו התערבויות מחזקות עמידות. זו שאלה שלדבריה צריך להתחיל לשאול.
- לדרוש ממערכת החינוך לקחת תפקיד התפתחותי. כרגע, אמרה, המערכת דוהרת לכיוון של מחשוב כל בתי הספר וגני הילדים, ומה אכפת לה הכדורגל, ומה חשוב כבר שיעור האמנות. ובגילים הצעירים, אמרה, סדר העדיפויות הזה אינו נכון.
- לשים לב למחקרי המוח שעוסקים באימון מנטלי. וכאן היא ביקשה עוד עשרים שניות.
היא הזכירה שכותרת השער של מגזין Time שבועיים לפני ההרצאה היתה The Mindful Revolution, ושמי שעוקב אחרי המחקר רואה את הגידול במחקרים בתחום המדיטציה. חוקרי מוח התחילו לקלוט שיש כאן משהו חזק, ולא במקרה בני אדם עסקו בזה מימים ימימה.
הדוגמה שהביאה היא תוכנית אימון מיינדפולנס שפותחה עבור הצבא האמריקאי ונחקרה רבות. יש כבר מחקרים שמראים שכאשר חיילים ביחידות קרביות מובחרות מתרגלים אותה לצד שאר האימונים שלהם, הם עמידים יותר ומתמודדים טוב יותר עם העומס הרב שבמסלולים שלהם. התקווה שהביעה היא שגם כאן מערכת החינוך תתחיל להכניס את הדברים האלה, לנוכח עולם חיצוני שאינו בהכרח מקדם אותם.
שאלות שחוזרות
מה קורה במוח בגיל ההתבגרות
מתרחש בו ארגון מחדש מסיבי. כשמודדים עד כמה המוח עובד כתזמורת מתואמת, המדד עולה בילדות, משתפר עוד קצת עם הכניסה להתבגרות, ואז יורד בחזרה לרמות ההתחלה, לפני שהמוח מתארגן מחדש אל המצב הבוגר בשנות העשרים. בשלב הזה חשוב במיוחד אילו גירויים סובבים את הנער.
מה זו עמידות מוחית
עמידות מוחית היא היכולת של רשת המוח לספוג הפרעה ולחזור לשיווי משקל פנימי. הצד ההפוך שלה, פגיעות מוחית, הוא מצב שבו ערעור קטן מספיק כדי שהרשת לא תצליח להתארגן ולחזור לעצמה באופן מיטבי. זו תכונה כללית של הרשת, ולא אבחנה של מצב ספציפי.
איך מודדים עמידות של מוח
אחת הדרכים היא לתת למוח ערעור קטן ומבוקר, למשל באמצעות גירוי מגנטי על-גולגולתי, ולמדוד איך הרשת מגיבה. במחקר שהוצג בהרצאה, אצל אנשים בריאים לא נמצא הבדל משמעותי בתגובה לפני הגירוי ואחריו, ואצל אנשים עם סכיזופרניה ההבדל היה משמעותי מאוד, גם בארכיטקטורה וגם בדינמיקה של העברת המידע.
מה זה interactive specialization
זו גישה להתפתחות מוחית שמחליפה את רעיון ההבשלה. על פי גישה זו, כשתינוק נולד הנוירונים והחיבורים הבסיסיים כבר קיימים, ומה שחסר הוא עבודת הצוות בין אזורי המוח. שיתוף הפעולה נבנה רק כשיש משימה משותפת שמאלצת את האזורים לעבוד יחד, והמשימה המשותפת הזאת היא הגירויים שבסביבה.
האם מסכים מזיקים למוח של ילדים
ההרצאה, משנת 2014, אינה טוענת זאת, ומדגישה שהתשובה אינה ידועה. מה שנאמר הוא שמחקרים מראים שינויים בחומר האפור בעקבות צפייה ממושכת, שחומר אפור הוא קשרים קצרים ולא ארוכי טווח, ושאין לקרוא שינוי כשיפור. מה שכן ידוע הוא שגירוי יתר אינו בהכרח טוב, ויותר ויותר רופאים כבר ממליצים להפחית מסכים על סמך התרשמות מקצועית ולא על סמך מחקר סגור.
מה ההרצאה מבקשת ממערכת החינוך
לקחת תפקיד התפתחותי. הביקורת שהוצגה היא שהמערכת מתמקדת במחשוב בתי ספר וגני ילדים, ומתייחסת לכדורגל ולשיעור האמנות כאל דברים שאינם חשובים, ולדבריה בגילים הצעירים סדר העדיפויות הזה אינו נכון.
מי היא פרופ׳ נאוה לויט בן־נון
מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה וחברת סגל בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. הכשרתה הראשונה היא בפיזיקה, ומשם הגיע הדימוי של הברזל הסדוק שפתח את ההרצאה. עבודתה עוסקת ברשתות מוחיות, בעמידות ובפגיעות של המוח ובאימון מנטלי.
להמשיך מכאן
- פלסטיות מוחית: איך המוח משתנה, ומה זה אומר על לקות למידה, מה בעצם משתנה ברשת המוחית כשהיא נבנית
- מיינדפולנס כדרך לחוכמה ולחיים משמעותיים, הרצאה נוספת של פרופ׳ לויט בן־נון על האימון המנטלי שההרצאה הזאת נחתמת בו
- תנאים מצמיחים, מה סביבה צריכה לספק כדי שהתפתחות תתרחש
- הקורסים והסדנאות של סגול בחינוך
המאמר נכתב על בסיס ההרצאה המוקלטת שבעמוד זה, בלשונה ובניסוחיה של פרופ׳ נאוה לויט בן־נון כפי שנאמרו בה, וערוך לקריאה. הקטעים המודגשים הם תמצות של דבריה ולא ציטוט מילולי. ההרצאה ניתנה בשנת 2014 בכנס ״מהפכת המוח: הטכנולוגיה והמוח האנושי״ של סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, בשיתוף בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. פרופ׳ לויט בן־נון היא מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה וחברת סגל בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. היא מציגה בה את הדברים כהרהורים ולא כמסקנה מחקרית סגורה, והמאמר שומר על ההבחנה הזאת.