קשב בכיתה: למה קשה לתלמידים להתרכז, ומה באמת עוזר

כל מי שנכנס לכיתה מכיר את הרגע. הסברת משהו שהכנת אליו, ואחרי שתי דקות חצי מהתלמידים כבר לא איתך. התגובה האינסטינקטיבית היא להרים את הקול או לבקש שקט. לפעמים זה עובד לדקה, אבל אחר כך זה חוזר.

לכן השאלה שכדאי לשאול היא לא איך גורמים לתלמידים להתרכז, אלא מה בדיוק שואב להם את הקשב בכיתה. ברגע שמסתכלים על זה ככה, חלק גדול מהפתרונות מפסיקים להיות עניין של משמעת ומתחילים להיות עניין של תכנון.

קשב בכיתה הוא משאב, לא בחירה

הנטייה הטבעית היא להתייחס לריכוז כאל החלטה. אם התלמיד רק היה רוצה מספיק, הוא היה מתרכז. אבל קשב מתנהג הרבה יותר כמו סוללה מאשר כמו מתג. הוא מתכלה, הוא מתחדש, ולמעשה יש דברים שמרוקנים אותו מהר במיוחד.

כתוצאה מכך אותו תלמיד יכול להיות ממוקד לגמרי בשיעור הראשון ולא מסוגל להחזיק משפט בשיעור החמישי. לא השתנה שם שום דבר באישיות שלו. השתנה כמה נשאר לו.

ההשלכה המעשית ברורה: אם קשב הוא משאב, אז אפשר לנהל אותו. אפשר להחליט מתי מוציאים עליו הרבה ומתי חוסכים, בדיוק כמו שמנהלים כל משאב אחר בכיתה.

רוב מה שאנחנו קוראים לו חוסר ריכוז הוא לא חוסר רצון. זה חשבון שנגמר בו האשראי.

שלושה דברים שמרוקנים קשב בכיתה בלי ששמים לב

יש הרבה מה שמפזר קשב בכיתה, אבל שלושה גורמים חוזרים כמעט תמיד, והם דווקא אלה שבשליטה שלנו.

מעברים

כל פעם שהכיתה עוברת מפעילות לפעילות משלמים מחיר. צריך לסגור את מה שהיה, להבין מה הולך לקרות עכשיו, ולהיכנס פנימה. אצל מבוגר זה לוקח רגע, אבל אצל ילד זה לוקח הרבה יותר, ואצל חלק מהילדים זה לוקח את רוב הזמן שהוקצה לפעילות.

לפיכך שיעור עם שישה מעברים קטנים יכול לעייף יותר משיעור אחד ארוך ורצוף, גם אם התוכן זהה. זה אחד ההסברים לכך ששיעור שנראה מגוון ועשיר מסתיים בתחושה שאף אחד לא באמת קלט.

עומס על זיכרון העבודה

זיכרון העבודה הוא המקום שבו מחזיקים מידע בזמן שעובדים עליו. זהו אחד התחומים שנחקרים במרכז סגול למוח ותודעה באוניברסיטת רייכמן, שסגול בחינוך היא הזרוע החינוכית שלו. הוא קטן, ולכן כשנותנים שלוש הנחיות ברצף, רובן פשוט נופלות, וזה לא סימן לחוסר הקשבה.

התלמיד שמרים יד ושואל מה צריך לעשות, מיד אחרי שהסברת, בדרך כלל לא התעלם ממך. למעשה הוא החזיק את ההנחיה הראשונה, ואז השנייה דחפה אותה החוצה.

מצב רגשי שלא נרגע

למשל, ילד שהגיע אחרי ריב במסדרון אינו זמין ללמידה, גם אם הוא יושב בשקט. מערכת שמנסה להתמודד עם משהו מאיים לא משחררת משאבים ללמידה של חומר חדש.

זו הסיבה שהרבה מורים מגלים שחמש דקות של הרגעה בתחילת שיעור מחזירות יותר זמן ממה שהן לוקחות. וזה לא משום שזה נעים, אלא משום שבלי זה חצי מהכיתה פשוט לא נמצאת שם.

מה באמת עוזר

החדשות הטובות הן שכל שלושת הגורמים האלה ניתנים לתכנון. לא צריך לשנות את הכיתה ולא את התלמידים. צריך לשנות כמה החלטות קטנות שחוזרות כל יום. אם אתם שוקלים תהליך מסודר עם הצוות, כתבנו בנפרד על איך בוחרים תכנית פיתוח מקצועי.

להתחיל מהמורה, לא מהתלמידים

זה נשמע כמו סיסמה, אולם יש לזה היגיון פשוט. מורה שנכנס לכיתה ממהר ולחוץ מזרים את זה הלאה בלי לומר מילה, דרך קצב הדיבור, המתח בגוף ומהירות התגובה. ילדים קוראים את זה מהר מאוד.

לכן שלושים שניות של עצירה לפני הכניסה לכיתה הן לא פינוק. הן ההחלטה הראשונה שמשפיעה על מה שיקרה בחמישים הדקות הבאות.

לתכנן את המעברים במקום לספוג אותם

ראשית, מעבר שמנוהל עולה הרבה פחות ממעבר שקורה מעצמו. סימן קבוע שמסמן שמשהו נגמר, משפט אחד שאומר מה בא עכשיו, ורגע קצר שבו כולם באותו מקום, מקצרים את זמן ההתארגנות דרמטית.

בנוסף, שווה פשוט לספור. כמה מעברים יש בשיעור שלך? לעיתים קרובות אפשר להוריד שניים או שלושה בלי לאבד שום דבר מהתוכן.

לתרגל קשב כמו כל מיומנות אחרת

אנחנו מבקשים מתלמידים להתרכז, אבל כמעט אף פעם לא מלמדים אותם איך. תרגול קשב קצר וקבוע, גם שתי דקות, מתפקד כמו כל אימון: בהתחלה זה מרגיש מוזר, ואחרי כמה שבועות זה הופך לזמין.

ומה שחשוב הוא העקביות, לא האורך. שתי דקות כל יום עושות יותר מעשרים דקות פעם בשבוע.

מה לא לצפות

לסיכום, כדאי לומר גם מה זה לא. תרגול קשב לא הופך כיתה סוערת לכיתה שקטה, והוא לא מחליף מענה לתלמידים שזקוקים לאבחון או לתמיכה ייעודית. מי שמבטיח את זה מוכר משהו אחר.

מה שכן קורה, בפועל, הוא שהרעש יורד מדרגה, שההתאוששות אחרי הפרעה נעשית מהירה יותר, ושנוצר יותר זמן שבו באמת אפשר ללמד. זה שינוי צנוע יותר מהבטחות שיווקיות, והוא גם זה שמחזיק לאורך זמן. חומרים נוספים בנושא מחכים במרכז הידע.